הפעם, שלא כתמיד, אספר לכם סיפור. מעין אגדה, שמה שמיוחד בה הוא הסוף הטוב, ממש טוב. כן, סוף כזה, טוב מאוד ואפילו מצוין ונצחי, כזה שלא עובר לעולם, עד כדי כך שמי שקורא באגדה הזו, מתחיל לאט לאט לחוש את אותו הטוב שהמילים מתארות.
היה היה, לפני חמשת אלפים שנה, אדם גדול. מה זה גדול? ענק! כזה שאי אפשר אפילו לדמיין. ובתוך האדם הזה חיו להם בהרמוניה הרבה אנשים קטנים. והאנשים האלה האלו לא ידעו שהם חיים בתוך אדם גדול והם גם לא הרגישו שהם נפרדים אחד מהשני, כי הכל זרם ביניהם בצורה מופלאה ובעדינות נדירה. כל אחד ואחד מהאנשים הקטנים הללו היה עסוק כל ימיו במאמצים להעניק אהבה לסובבים אותו ולמלא את כל מחסורם. וכך, הם התנהלו להם, כגוף אחד שלם ומושלם.
אם למשל, פלוני התעורר בוקר אחד ובטנו דיגדגה מתחושת רעב קלה, מייד הופיעו לפניו האנשים הקטנים האחרים ובידיהם המעדנים הכי טעימים והכי מיוחדים שהוכנו בדיוק לפי טעמו.
אבל היה רק דבר אחד שהיה חסר לתושבי הענק, וזה שאף אחד מהם לא ידע להרגיש מה הוא עצמו רוצה, אלא שהם כולם ידעו רק להרגיש את הרצונות של האחרים וכל עולמם סבב סביב זה.
וכך, עברו להם הימים בשובע, במנוחה ובסיפוק בתוך גופו של הענק. והוא, הענק, לא רק שהוא היה גדול, הוא גם היה חכם מאוד. הייתה לו מן חכמה כזו שאין לבני אדם רגילים, משהו שלא ניתן להבין. האיש הגדול הזה היה מאוד קשור לאנשים שחיו בתוכו. הוא ממש הכיר כל אחד מהם באופן אישי והייתה לו דרך מיוחדת להניע את רצונותיהם ואת מה שעובר עליהם.
יום אחד האיש הגדול חשב לעצמו, שלא די לו להיות כזה ענק וגדול וחכם. הוא רצה למסור את החכמה הנדירה שלו לכל התושבים שחיו בו. הוא היה כה חכם, שברגע שעלתה בו מחשבה, נטוותה בראשו תוכנית והוא מייד ניגש לביצועה.
הוא החליט שהוא יפנה לאחד האנשים שגרים בתוכו ויגרום לו להתנהג באופן אחר ממה שהכיר וידע עד כה. וכך עשה.
בבוקר בהיר אחד, התעורר אחד האנשים שחי בתוך הענק ממיטתו והרגשה מוזרה התפשטה בו. הוא חש פתאום שהוא לא יכול להרגיש את האחרים. אט אט, הרצון שלו לתת להם ולשמח אותם החל להעלם. הוא נבהל מאוד, אך לא ידע מה לעשות. הוא ניסה להילחם בתופעה בכל כוחו, אך ללא הועיל. המחלה הלכה והחמירה במהירות והוא התחיל להרגיש שהוא כבר לא אוהב את האחרים, ושהוא מתחיל לאהוב את עצמו יותר ויותר. וכך, לאחר זמן קצר הוא ידע כי המחלה הגיעה לשיאה כיוון שכבר אפילו לא הפריע לו, שהוא לא אוהב אותם.
תוך זמן קצר הוא שכח שאי פעם מישהו אהב אותו ושהוא אהב מישהו בכלל. מחלתו הנוראה הפרה את האיזון המושלם ששרה בין כל תושבי הענק, ואט אט, עוד ועוד אנשים נדבקו ממנו, ותוך זמן קצר, המחלה הפכה למגיפה.
ככל שמחלתם של האנשים הקטנים החמירה, החלו להתגלות ביניהם ויכוחים וחילוקי דעות, מריבות על מי יגור איפה ומי יאכל מה. זה צעק: "אני צודק", והאחר צעק ביתר שאת: "אני הוא הצודק", ונוצר בין כולם מצב מתמיד של מלחמה. ואף אחד מהם לא ידע איך ומהיכן להמציא פתרונות.
כך הם חיו בתוך הענק, במשך שנים רבות ומחלתם התפשטה עד שהיא הגיעה למצב שבו סכנת מוות ממשית ריחפה מעל ראשיהם, כי השנאה, הפירוד והמריבה ביניהם היו כה עזים - ותרופה אין.
ואז, החכם הענק, שטווה את תוכניתו בקפידה, עורר בכמה יחידים מהם, מן תחושה כזו, שאפשר לשנות את המצב. הוא הפגיש ביניהם ונתן להם טיפ טיפת הרגשה של איחוד ואהבה, והם היו כה המומים ונרגשים עד שהם לא ידעו מה לעשות עם התחושה החדשה והקסומה הזו. עד מהרה הם הבינו, שהם לא רוצים להיפרד, אף לא לדקה.
הם התכנסו מייד לפגישה דחופה, ישבו וחשבו והגיעו לידי החלטה שצריך להעצים את ההרגשה עד שהיא תיגדל ותהפוך לאהבה גדולה ומושלמת, לא רק ביניהם, אלא בין כל תושבי הענק החכם, עד האחרון שבהם.
וכך עשו. הם הפיצו את השמועה שהרגשת ה"ביחד" כל כך מדהימה ומרנינה ורק בזה הם עסקו יום ולילה.
תושבי הענק האחרים חשבו בתחילה שזו מזימה או בדיחה, אך תוך זמן קצר התחילו גם הם להרגיש שהרעיון פשוט נפלא והם החלו לחפש בכל פינה עוד ועוד תושבים בכדי לגלות גם להם את הידיעה, שרק ביחד יהיה להם טוב.
הענק החכם, הסתכל מהצד ובכה. הוא ידע כמה תושביו סבלו כל השנים שבהן הם לא היו מחוברים וראה איך לאט לאט ליבם הקר, הקפוא, שהרגיש רק את עצמו, הולך ונמס נוכח האהבה שהם החלו להרגיש זה לזה. הוא ישב ובכה מהתרגשות ומשמחה וידע, במוחו החכם מכל אדם, שלא יעבור זמן רב עד שהם כולם ישובו לחשוב איש על רעהו ולא יזניחו אדם את חברו אף לא לרגע, מפני שהם כבר יודעים ומכירים, איך זה להרגיש את ההפך ולכן, לא ירצו לשוב לתחושה זו עוד אף פעם. לעולם.
וכל זה, אינו משל וגם לא חלום. אף לא אגדה. זו המציאות שבה אנו חיים, וזהו יום העצמאות בכבודו ובעצמו, המתדפק על דלתות ליבנו וקורא לנו לשוב ולאהוב, לשוב ולהיות עצמאיים.
באהבה.
